החלטה בתיק ע"א 9241/12 - א

           בפניי בקשת המשיבה 1 למחיקת הערעור על הסף. ואלו העובדות הצריכות לעניין:

1.        במסגרת הליכי פירוק בעניינה של התכוף בע"מ אישר בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 29.3.2011 הסכם השקעה בינה ובין חברת ברנד תעשיות בע"מ והסדר נושים מכוח סעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (ושמה של החברה שונה להתכוף תעשיות (מקבוצת ברנד) בע"מ (להלן: החברה)).

           המשיבה 1 מונתה כנאמנת לביצוע הסדר הנושים (להלן: הנאמנת), ובבקשה למתן הוראות אותה הגישה בבית המשפט קמא טענה כי יש להורות לחברה להעביר לקופת ההסדר סך של 2,500,000 ש"ח שקוזז על ידי החברה מתקבולים אותם לטענתה היה עליה להעביר לקופת ההסדר בגין אחד מן הפרויקטים, בהתאם להתחייבותה בהסכם ההשקעה ובהסדר הנושים.

           בהחלטה מיום 8.11.2012 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' עיילבוני) את עמדת הנאמנת והורה לחברה להעביר לקופת ההסדר את הסכום אשר קוזז על ידה כאמור. בית המשפט ציין כי כפי שקבע בהחלטה שנתן בבקשה קודמת למתן הוראות שהגישה הנאמנת (החלטה מיום 24.10.2012), הרי שעל פי הסדר הנושים העודף התזרימי בכל פרויקט ופרויקט של החברה צריך להתחלק בין הצדדים על פי החלוקה שהוסכמה ולחברה לא עומדת זכות לקזז גירעון בפרויקט אחד כנגד עודף תזרימי בפרויקט אחר. בהתאם, כך קבע, גם במקרה דנן לא היתה רשאית החברה לקזז מתקבולים בגין אחד מן הפרויקטים (בו נוצר עודף תזרימי) תשלום מקדמה בגין פרויקט אחר (שלעת הזו אין בו עודף תזרימי). בית המשפט הפנה בהקשר זה לפרוטוקול אסיפת הנושים המובטחים והוסיף כי מסקנה זו מתחייבת גם מההיגיון הכלכלי הטמון בהסדר הנושים.

2.        על החלטה זו נסב הערעור שבכותרת, בו טוענת החברה כי מסקנת בית המשפט קמא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם ההשקעה, עם התכלית הכלכלית ועם אומד דעת הצדדים.

           בבקשה שבפניי עותרת הנאמנת למחיקת הערעור על הסף. לטענתה החלטת בית המשפט המחוזי עליה נסב ההליך הינה "החלטה אחרת" ועל כן היה על החברה להגיש בקשה למתן רשות ערעור, ומשלא עשתה כן במועד יש להורות על מחיקת הערעור. הנאמנת הדגישה כי לאחר מתן ההחלטה התקיימו הליכים נוספים לעניין מימוש הסדר הנושים, וזאת כולל ביחס לבקשה נשוא הליך זה אשר היא עצמה עדיין תלויה ועומדת בבית המשפט קמא, ומכאן כי ההחלטה נשוא ההליך לא "סתמה את הגולל" על המחלוקת בין הצדדים בעניין.

           המשיבים 2 ו-3 הצטרפו לעמדת הנאמנת. המשיב 2 הפנה בהקשר זה ללשון ההחלטה, לעובדה שההליכים לגבי הבקשה נשוא ההחלטה עצמה המשיכו להתקיים גם לאחר הינתנה, ולאמור בהחלטה נוספת של בית המשפט קמא מיום 23.4.2013 אשר גם ממנה עולה לטענתו כי בית המשפט לא סיים את הדיון בסוגיה נשוא ההליך.

3.        לעומתם עומדת המערערת על דעתה כי נתונה לה הזכות לערער על החלטת בית המשפט קמא. לטענתה בהחלטתו סיים בית המשפט את המחלוקת בין הצדדים לעניין העברת עודף תזרימי מפרויקט לפרויקט, והעובדה שבין הצדדים קיימות התחשבנויות כאלו ואחרות הנוגעות לכך, אין בה להשפיע על אופי ההחלטה.

4.        לאחר שבחנתי את החומר שבפניי ועיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הצדק עם הנאמנת ויש לסווג את החלטת בית המשפט קמא כ"החלטה אחרת" (אף כי לא מן הטעמים שציינה בבקשתה).

           הצדדים כולם ציינו בצדק כי לעניין החלטות הניתנות במסגרת הליכי פירוק חלים דיני הערעור הרגילים המבחינים בין "פסק-דין", עליו ניתן לערער בזכות, לבין "החלטה אחרת", עליה ניתן להשיג ברשות בלבד (סעיף 291 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983). בפסיקה הובהר לא אחת בהקשר זה כי כאשר במסגרת הליכי פירוק מכריע בית המשפט במחלוקת מתוחמת שיש לראות בה משום "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה, אזי הכרעה בה "הסוגרת" מבחינה מהותית את העניין הנתון במחלוקת בין הצדדים תהא בגדר "פסק-דין", וזאת גם אם הליכי הפירוק בכללם טרם באו אל קיצם (ראו: רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(4) 393 (1989); רע"א 7213/12 שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייס אוטודיפו בע"מ (10.12.2012); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 122-123, (מהדורה שלישית, 2012)). בהתאם מיקדו הצדדים טענותיהם בשאלה האם יש לראות בהחלטה נשוא ההליך כהחלטה אשר "סתמה את הגולל" על המחלוקת אשר התגלעה בין הצדדים או שמא המחלוקת טרם באה אל סיומה.

           ראשית יצוין כי בשונה מן העולה מטיעוני הנאמנת והמשיב 2 העובדה שבין הצדדים קיימות מחלוקות נוספות הנוגעות להיבטים שונים הקשורים עם נושא הבקשה למתן הוראות דנן אינה מכריעה את הכף בהקשר זה, שכן השאלה אותה ככלל יש לבחון בכל מקרה נתון היא איזו מן ההחלטות שניתנו במחלוקת העיקרית בין הצדדים נושאת "משקל סגולי" של פסק דין וניתן לומר כי היא ההחלטה בה הוכרעו זכויות הצדדים, כך שיתר ההחלטות שניתנו, לפניה או אחריה, טפלות לה (ראו והשוו  ע"א 7774/12 ד.כ. חניות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית (בכינוס נכסים), פסקאות 4-5 (16.5.2013)).

           שנית, וזהו עיקר הדברים, המוקד מצוי בענייננו בעובדה שעניינה של ההחלטה דנן הוא בביצועו וביישומו של הסדר נושים אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי. בהקשר זה יש לפנות להוראת תקנה 36 לתקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), תשס"ב-2002 הקובעת כי "פשרה או הסדר שאישר בית המשפט, דינם כדין פסק דין ואולם ניתן לשנותם או לבטלם באישור בית המשפט". משעל פי הוראות הדין יש לראות בהחלטה בדבר אישור הסדר נושים כ"פסק דין" השאלה היא האם ההחלטה דנן - שניתנה לאחר אישור הסדר הנושים - הינה החלטה שעניינה באופן ביצוע הסדר הנושים, כך שהיא טפלה לפסק הדין העיקרי שקדם לה ועל כן היא בבחינת "החלטה אחרת"; או שמא יש בה משום שינוי או תוספת להסדר הנושים אשר אושר וככזו עומדת היא על רגליה שלה והיא בבחינת "פסק דין".

5.        כאמור עניינה של ההחלטה הוא בפרשנותו וביישומו של הסדר הנושים. זאת ניתן ללמוד מלשון החלטתו של בית המשפט קמא אשר ציין מפורשות כי מסקנתו נובעת מן "הפרשנות המתחייבת מלשון הסכם ההשקעה ומהרוח והתכלית העומדת בבסיס הסדר הנושים". לשון אחר, בית המשפט לא ביקש לשנות בהחלטתו כהוא זה מהסדר הנושים שאושר או להוסיף עליו, אלא קבע כיצד לגישתו יש לפרשו וליישמו. ככזה, ועל פי העקרונות עליהם עמדתי לעיל, יש לראות את ההחלטה כטפלה ל"פסק הדין" - הוא הסדר הנושים. ואכן, עיון בפסיקה מלמד כי דרך כלל סווגו החלטות הנוגעות ליישומו ולפירושו של הסדר נושים כ"החלטות אחרות" הטפלות ל"פסק הדין" (ראו: רע"א 2081/13 גד ויסקינד, עו"ד נ' נידר חברה לבניין ולפיתוח בע"מ (בהקפאת הליכים), פסקאות 7 ו- 15 (21.6.2013) (להלן: עניין ויסקינד); ע"א 1027/07 אויפמן נ' הייסם כרוף בע"מ, פסקאות 3-4 (23.7.2007); ע"א 6947/03 שמעוני נ' קו-אופ הריבוע הכחול אגודה צרכנית שיתופית בע"מ (27.1.2004). כן ראו והשוו: ע"א 9380/09 נספיר בע"מ נ' עו"ד אמנון לורך, כונס הנכסים הזמני, פסקאות 23-26 (10.10.2011); רע"א 7638/02 בן חור ל. סחר ושירותים בע"מ נ' גד שילר, עו"ד (4.11.2002); ע"א 4952/06 קרול נ' עו"ד אבנר כהן (6.9.2006)).

           אדגיש כי לא נעלם מעיני שהחברה טוענת בערעורה כי המשמעות של החלטת בית המשפט קמא "נוגדת כל תכלית כלכלית ואת עיקרי הסכם ההשקעה ואומד דעתם של הצדדים כפי שנשזר לאורך כל הסכם ההשקעה ועקרונותיו". דהיינו, מנקודת מבטה של החברה עצמה הפרשנות אותה העניק בית המשפט קמא להסדר הנושים שינתה בפועל את הוראות ההסדר. ואולם הכרעה בסיווגה של ההחלטה על פי "משקפיו" של בעל הדין המבקש להשיג עליה (הטוען כי בית המשפט שינה מהסדר הנושים, אף שבית המשפט לא כיוון לכך בהחלטתו) מעוררת קושי (השוו בהקשר אחר ע"א 3417/12 תמיר נ' ארנה (8.7.2012)), ונראה כי כאשר בית המשפט לא התבקש לשנות מן ההסדר כפי שאושר והוא אכן כיוון בהחלטתו לפרש את ההסדר כמות שהוא - ולא לשנותו או להוסיף עליו, ומבלי שציין כי היה "סתום" בנקודה מסוימת ונדרשת הבהרה שהיא מעין תוספת או תיקון - הרי שאין מקום להניח את המבוקש, קרי להניח כי בית המשפט המחוזי לא פירש את ההסדר נכונה וכי שינה ממנו. על כן בענייננו, משכל תכלית ההחלטה, כפי שעולה ממנה מפורשות, היא בפירושו של הסדר הנושים, ומבלי להכריע בשלב זה האם בית המשפט פירש את הסדר הנושים נכונה אם לאו, דומני כי יש לומר כי החלטתו טפלה לפסק הדין, וכי בהתאם דרך ההשגה עליה היא בדרך של הגשת בקשה למתן רשות ערעור (ראו והשוו עניין ויסקינד שניתן לאחרונה מפי כב' השופט נ' סולברג. לגישה נוספת ראו ע"א 9279/05 גרנות ארגון שיתופי אזורי - אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ נ' קיבוץ החותרים, פסקאות 3-4 (25.4.2006)).

6.        בבחינת למעלה מן הנדרש אוסיף כי אף לו מסקנתי היתה שונה ייתכן והיה מקום לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת" נוכח העובדה שבית המשפט קמא הפנה להחלטה קודמת שניתנה על ידו (החלטה מיום 24.10.2012) בה כבר הכריע כי החברה אינה רשאית לקזז גירעון בפרויקט אחד כנגד עודף תזרימי בפרויקט אחר, וייתכן והיה מקום לומר כי כיוון שההחלטה דנן נשענת על הקביעות והמסקנות שבאותה החלטה אין מדובר בהחלטה העומדת על רגליה שלה בה הוכרעו זכויות הצדדים בהקשר זה לראשונה ובהתאם כי אין היא נושאת "משקל סגולי" של פסק דין (וראו לעניין זה החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי מיום 24.10.2012 בה הורה לצדדים לשקול עמדתם ביחס לבקשה נשוא הליך זה נוכח התוצאה הפרשנית אליה הגיע בהחלטתו הראשונה לעניין קיזוז מפרויקט לפרויקט). ואולם בהינתן מסקנתי לעיל - לפיה יש לסווג את ההחלטה נשוא הליך זה כ"החלטה אחרת" - אין צורך להכריע בדבר היחס בין שתי החלטות אלו.

7.        המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי לא עמדה לחברה זכות להשיג על ההחלטה בדרך של הגשת ערעור בזכות, וכי ההליך הוגש לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

           החברה לא כללה בתגובה שהגישה בקשה חלופית להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. ואולם בנסיבות העניין ובין היתר נוכח מורכבות הסוגיה מצאתי לאפשר לה להגיש בקשה כאמור, וזאת בתוך 14 ימים ממועד המצאת החלטה זו (ימי הפגרה יבואו במניין).

           ככל שתוגש בקשה כאמור תיבחן זו לגופה. היה ולא תוגש בקשה מתאימה בתוך המועד כאמור, יובא ההליך בפניי לצורך מחיקתו הסופית. בהחלטה המשלימה שתינתן על ידי אכריע גם לעניין חיוב החברה בהוצאות הנאמנת בגין הבקשה שבפניי.

ניתנה היום, כ"ח באב תשע"ג (4.8.2013).